כאשר מזכירת המשרד יצאה לחופשת מחלה, יותר מ-200 שיחות נכנסות בחודש נותרו ללא משאב ייעודי. הוקם מוקד טלפוני חיצוני, אך הוא מעולם לא הצליח לספוג את הנפח ולא לספק את איכות המענה שמצפים לה לקוחות במצוקה.
שני אפקטים השתלבו, והשני עלה ביוקר יותר מהראשון. מצד אחד, השיחות שאבדו: הטלפון שמצלצל לריק במהלך דיון, הודעות שלא הוחזרו מעולם, פונים שהלכו למקום אחר. מצד שני, השיחות שכן נענו — אך בידי עורכי הדין עצמם. להרים באמצע תיק, לרשום מספר בפינת השולחן, לחזור בערב בדרך מבית המשפט: כמה שעות בשבוע שנלקחות מזמן טיעון, כתיבה וייעוץ. שותף שרושם הודעה אינו שותף שמייצג בדיון.
לכך נוספה הסתייגות עמוקה, והיא הייתה לגיטימית. קהל הלקוחות של המשרד הוא ברובו פלילי: אנשים שמתקשרים אחרי מעצר, זימון לחקירה או כתב אישום. שיחות עמוסות בחרדה, שבהן המגע הראשון מכונן את כל מערכת אמון. להפקיד מענה כזה בידי בינה מלאכותית לא היה מובן מאליו — לכאורה זו הייתה הדוגמה הנגדית המושלמת. דווקא ההסתייגות הזו היא שעיצבה את ההטמעה.
- שיחות שאבדו במהלך דיונים ומעצרים, ללא שום מנגנון מסודר לחזרה אליהן.
- כמה שעות בשבוע שעורכי הדין עצמם מבזבזים על מענה, סינון וחזרה לשיחות, על חשבון זמן שניתן לחיוב.
- מידע רגיש שלא הועבר בזמן הנכון: מועדי דיון, שיחות מהמזכירות המשפטית, מקרי חירום של לקוחות.
- אין מערכת פשוטה לקביעת פגישות ואין תשלום מראש: משבצות שנחסמו לייעוצים שמעולם לא התקיימו.
- אין טופס סינון ואין מעקב אוטומטי. כל תיק חדש התחיל מדף ריק.